השאלה:
שלום לרב,
יש לי חבר שהוא חילוני ואבא שלו דתי האם מותר לחבר שלי לבוא בערב שבת לבקר את אבא שלו ולעשות קידוש ולאחר הקידוש וסעודת שבת לינסוע חזרה לביתו, אולם יש לאביו מקום לתת לו לישון
אבל הוא אינו  מסכים להשאר בכל השבת. מה ההלכה אומרת?

השאלה:

השאלה:

שלום לרה"ג זכרי'ה זרמתי שליט"א,

 שאלה בעניין חזרת הש"ץ:

בזמנו, שאלנו רבנים כגון הרה"ג יוסף זייני שליט"א והרב טולדנו וגם ראינו את התייחסותו של הרה"ג משאש זצ"ל לגבי חזרת הש"ץ בלא פחות מ-12 או 13 אנשים

כדי להבטיח 10 עונים ולא לברך ברכות לבטלה ח"ו.

אך מה עושים כאשר נמצא איתנו כהן ואנחנו רק 10 או 11 אנשים. האם בכל זאת לעשות חזרה ולאפשר לברך ברכת כהנים?

 תודה על תשובותיך והתייחסותך.

תשובת הרב:

לדעתי הפשוטה הכהן אינו נכלל עם עשרה המתפללים אשר מחויבים לענות לחזרה, וכדעת הרב איש מצליח הי"ד, אין לצרף את הלומדים או הישנים לצורך אמירת החזרה, כש"כ כהן אשר יתעסק עם נטילת ידיו, פעמים מחוץ לבית הכנסת וכו'.

אולם מנהגינו בצפ"א הוא לומר ברכת כוהנים אף בלא חזרה , וזו דעת הבאה"ט ודעת הגר"י משאש זצ"ל ומנהג הקדום של הספרדים גם בא"י. זאת אומרת לומר את ג' הראשות וג' אחרונות בקול רם, וכאשר הש"ץ מגיע ל"רצה" הוא מגביה את קולו כדי להודיע לכהן שעליו להתכונן, אזי מקריא את ברכת כהנים לכהן ועוד 8 אשר אם יוכלו אם ניתן לענות בה"ש ואמן אף שאין אמירתם מעכבת, וזאת עד לסיום ברכת השלום כדי לסיים את תפילתו בלחש.

זהו מנהג משובח, בלא חשש לברכה לבטלה של חזרה במינן דחוק ובלא ביטול ג' מצות עשה של ברכת כוהנים, רק הציבור בדור זה אינו יודע שזו דעת תורה והפוסקים, ופעמים שמרננים בחשבם שצריך חזרה כדי לומר ברכת כהנים, ולא כן היא.

בברכה התורה,

זכריה זרמתי

רב ומו"ץ ירושת"ו.  

מחילה על הטורח יורנו המורה ושכמ"ה

 .1בענין אמירת קטעי הנחמה שבסוף הקינות ביום ט"ב איך נוהגים? מדלגים על חלק כן וחלק לא? מדלגים על הכל? אומרים אותם רק בסוף? אומרים בסוף כל קינה במקומה את הנחמה?

איתא בשו"ע סי' תקנ"ד סעי' א' "אבל קורא הוא באיוב ובדברים הרעים שבירמיה ואם יש בניהם פסוקי נחמה צריך לדלגם".  המנהג הוא לומר את הקינה במקומה ורק לדלג על קטעי הנחמה המופיעים לרוב בסוף הקינה, פעמים גם בסוגריים. אולם בקינות שרגילים לקרא לפני תפילת מנחה אין לדלג על קטעי הנחמה שבהם, כיון שכבר הוקלו עלינו דיני אבלות וכבר יושבים על ספסלים וכו', והאמונה שבן ישי נולד בשעה זו כדאיתא בדברי החיד"א.  ומש"כ הרמ"א בסי' תקנט' סעי' ה'  "נוהגים לומר קצת נחמה אחר הקינות לפסוק בנחמה", אנחנו בני ספרד והמערב לא נהגנו כן, כאמור רק במנחה אנו מקילים.

2. נהגנו לומר רק את המענות של איוב האם היה מנהג לקרוא את כולו?

יש הנוהגים לקרוא את כולו ויש שנוהגים כפי שנהגתם והכל נכון, העיקר לדעתנו הוא שלא להכביד מדי על הציבור כי גם בט' באב איכה טרחא דציבורא, לכן המלצתי לקרא את איוב למי שנשאר בסוף התפילה ע"מ לאפשר למי שרוצה ללכת לביתו לצאת בלא בושת פנים, ולא להכשילו כפי שפסק השו"ע  בס' תקנט סעי ח'  "בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל", ואם נחייב את רוב הציבור לעוד שעתיים קריאה, זו גזירה שלא יעמדו בה ויצא שכרנו בהפסדינו, ודברי איוב צירכים הכנה ולימוד כדאיתא בדברי מורה הנבוכים.

3 . מתי הכי מוקדם אפשר לקרוא את פסוקי נחמו שבתפילת מנחה רק אחרי שקיעה או אפשר קצת לפני?

אין נ"מ, וברגע שמתפללים תפילת מנחה ודאי לפחות כחצי שעה לפני השקיעה ע"מ לאפשר לומר ברכת כוהנים, אזי מותר לומר את כל קטעי הנחמה ונחמו ואם מוקדם יותר גם אפשר, כי מדינא מחצות היום כבר הוקל האבל ואפשר לשבת על הספסל וכו'.

4. ובענין זה נהגנו לומר בבית הכנסת אצלנו את הפסוקים החזן בקול רם והקהל חוזרים אחריו שוב בקול ושאלתי אמרו לי כיוון שנכתב למעלה "סליחה" אז נהגנו כמו בסליחות או משהו כזה -אשמח להבהרת הרב בנושא.

לא ידעתי מנהג זה, ברם אין זה אומר דבר, כי לא ראינו ולא שמענו אינו הוכחה לעניין המנהגים. ויש לבאר עם זקני העדה או לחזור בשאלה יותר מפורשת.

בצפיה שכל הנ"ל יהיה הלכה ולא למעשה אם בוא משיח צדקנו ובנין הבית ברוב הדר,

זכריה זרמתי

אנו קהילה מיוצאי מרוקו שהקמנו בית כנסת חדש לפני חצי שנה וברצונינו לדעת כיצד לנהוג בהנחת תפילין בתשעה באב
האם כמו שנהגנו אצל ההורים שהנחת תפילין היתה במנחה כשיטת מרן .או לשנות ולהניח תפילין בשחרית כפי האר"י ומנהג י-ם

תשובת הרב:

שלום רב ואור ברכה בבין המיצר,

שמחתי באומרים לי על הקמת מנין חדש עפ"י מסורת אבותינו הקד' ללא פשרות וחנופה, ומתוך רצון לדבוק בתורתם, תורת אמ"ת.

ולשאלתך, מנהג כל קהילות ספרד וצפון אפריקה כולן, למעט קהילת עיר הבירה אלג'יר כפי שאבאר (ולא כל ערי אלג'ירי'ה), הוא שלא להניח תפילין וטלית בשחרית אלא רק במנחה של ט' באב.

אכן זאת דעת מרן השו"ע  (בסי' תקנה סעי' א'). וכן היא דעתם של רוב הראשונים משום שתפילין נקראים "פאר" ואמרינן "אפר תחת פאר".

כן הביא הראב"ד שמנהג ישראל להניח אפר בשחרית במקום מקום הנחת תפילין, זאת אומרת שאין מניחים תפילין בשחרית אלא אפר במקומן.

אולם נכון שהרשב"א, וכן היא דעת הרמב"ן, כתב שטוב לומר קריאת שמע עם תפילין כדי שלא יעבור על האימרא "כל האומר קריאת שמע ללא תפילין כאילו מעיד עדות שקר על עצמו". וזאת כיון שיש בין ד' הפרשיות המונחות בתוך בתי התפילין, פרשת "שמע" וכן "היה אם שמוע", ראוי בשאר ימות השנה שייחד אדם את דיבורו עם מעשיו, ויקרא קריאת שמע כאשר מונחים תפילין על ידו על וראשו.

אולם יש להעיר:

1. שכל זאת לא נאמר ביום המר והנמהר בו נחרב הבית, ששם נדחתה מצות הנחת תפילין משום כובד האבלות. אם לאו, יהיה גם על האבל ביום קבורת מתו להניח תפילין כדי שיוכל לומר קריאת שמע אם ירצה בכך, והנה אסור לאבל להניח תפילין ביום הקבורה, גם אם דעתו בכך, וגם אם עוסקים אחרים בקבורת מתו והוא אינו טרוד בו לפטור את עצמו ממצות, כך נפסק בספר גשר החיים  עפ"י מנהג ירושלים.

2. עוד יש לומר שכיון שמדובר במנהג ישראל תורה היא, וכשם שנהגו בעם ישראל שלא להניח תפילין בחול המועד כלל, ובטלו בכך מצות עשה דאורייתא משום תורת הסוד ומשום דאמרינן "אות" וכו', אך ודאי לא פטרו את עצמם מקריאת שמע דאורייתא, ולא אומרים עליהם ביום זה שמעידים "עדות שקר על עצמם" כי כך נהגו, והוא הדין בט' באב דנדחתה מצות הנחת תפילין ולא קריאת שמע, עד למנחה בו הוקל במעט אבלות היום.

3. אולם מעל הכל לא נאמר אלא "כאילו מעיד עדות שקר", ולא שמעיד ממש וזאת גם בשאר ימי השנה, ולא שיש  בו איסור מפורש {וזאת כלשון הרשב"א בעניין מנהג מיעוך הסרכות בראות אחר שחיטת הבשר, ששם כתב שכל המועך כאילו מאכיל טריפות לישראל, כאילו ולא ממש, והכל כלשון חז"ל אשר דברו כלשון בני אדם להזהיר לכל ימות השנה שישתדלו לומר קריאת שמע עם תפילין, אולם בט' באב לא דיברו, ועיין מה שכתבתי בזה העניין בספרי שו"ת הס כל בשר ומנהג אכילת בשר חלק בצפ"א אם בכלל).

4. אחר כל זאת, גם לדעת הרשב"א והרמב"ן החושש למש"כ לעיל, בכל זאת לא יניח תפילין בבית הכנסת בפרהסיה, אלא בבית לפני התפילה יניח תפילין ויאמר קריאת שמע, אזי ילך אבל וחפוי ראש ללא תפילין וטלית לאמירת קינות ותפילה משונה, עם הציבור.

אגב מילתא, כיון שציינת את מנהג ירושלים, אם יש כזה בימינו עוד, דע לך שהכה"ח סופר מעיד בעצמו (או' ד') שמנהג ארץ ישראל וירושלים הוא שרק שת"ח מניחים בביתם תפילין בצנעה לקריאת שמע, ומצטרפים למנין ללא תו"ט, ברם רוב העם לא נהגו כלל, אלא רק לגשת לתפילה בלא הנחה עד לתפילת מנחה.

כך הייתה דעתם כל חכמי אמ"ת עד לדורנו זה. כך פסק ונלחם מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל בספריו (שו"ת שמ"ש ומגן ח"ב ס' ו' ס' יז' כן פסק בח"ג סי' ז'), ודחה בחריפות גדולה את אלה המתחסדים להניח תפילין בניגוד לדעת מרן השו"ע, והולכים פעם בשנה דוקא ביום חרבם בית תפארתינו, כדעת הרש"ש הקד' והאר"י ז"ל, אשר הנהיגו לתלמידיהם בלבד יודעי סוד וח"ו, להניח תפילין גם של ר"ת, אפילו ביום אבלותם הפרטית, וזאת לא נהגו רוב העם שאינם מקובלים באמ"ת.

והרב זצ"ל כאשר הבאתי לפניו לקריאה את הדברים הללו בלע"ז, חיזק את דבריי ואמר לי שהכל בגלל ישיבה אחת של מקובלים בירושלים (ישיבת בית א'ל), אשר הטעו בשוגג את כל העם לעזוב את מנהג ישראל ללא התרה, וכן לא יעשה.

וכאמור דעת הרב משאש זצ"ל הייתה להורות לכל מי שנהג להניח בטעות תפילין בשחרית של ט' באב, לחזור למנהג אבותיו ולדעת מרן השו"ע וכל הראשנים, ללא התרת נדרים, כיון שמדובר במנהג טעות,  כך היה המנהג בכל ערי אלגי'רי'ה.

כך הוא גם מנהג יהודי תוניס וג'רבה, כפי שכתבו בספר "אם הבנים שמחה" בתורת המנהגים, שרק ת"ח יחידי סגולה נהגו להניח תפילין בביתם לפני התפילה, אך בציבור אין מי שיעיז לעשות כן.

וכן כתב ר' אליהו גדג' מתוניס בפירוש "ויגש אליהו" על ספר זה השולחן.

אולם רק בעיר בירה אלג'יר, נהגו להניח בבוקר כפי שכתוב בספר מנהגי אלג'יר דיני ט' באב (סעי' ח'), וסיבותיהם עימהם ואין כאן מקום לתרצם, אולם רבי יהודה עייאש בעצמו, גדול אחרוני קהילת אלג'יר, גם כתב שיש איסור מן התורה של לא תתגודדו למי שמניח במקום שאין מניחים וכן ההפך, וכן נהג בעצמו שלא לשנות ממנהג המקום היכן שנמצא. (עין מטה יהודה  עייאש סי' תקנה).

לאור כל האמור לעיל, פשוט הוא שמנהג כל קהילות ישראל בכלל, וקהילות צפון אפריקה בפרט: מרוקו, תוניס ושאר ערי אלג'ירי'ה חוץ מאלגי'ר, יהודי לוב (כפי שמעיד ראש קהילת לוב בארץ ידידי הרה"ג רבי לוי נחום רפ"ש, אשר הולך בגבורה ממתפלל למתפלל, בשחרית של ט' באב, בכותל המערבי, ומעיר להם על זה שמניחים תפילין בבוקר בניגוד לדעת מרן השו"ע מול שריד מקדשינו), שלא להניח תפילין וטלית בשחרית, ורק במנחה חובה להניחם.

אין לזוז ממנהג זה, ואין לשנות ממנהג המקום מחשש לא תתגודדו, רק ת"ח מובהקים, אם ירצו, יוכלו בצנעה להניח בבית לקריאת שמע, והכל מתורת נדבה ולא חייב.

ומי שנהג כדעת המקובלים בטעות והוא אינו נמנה עימהם כל השנה, יחזור למנהג אבותיו בלא התרה. והאמ"ת והשלום אהבו, וכל המתאבל על ירושלים, ואינו מניח פאר אלא אפר תחת פאר, זוכה ורואה ממש בשמחתה ובבנייתה בקרוב ממש.

והכל הלכה, אך מצפה אני שלא יהיה למעשה עם בוא משיח צדקנו וביטול צום ט' באב אמן.

ועיין מה שכתבתי באריכות בעניין זה בספרי "הוד יוסף חי -קיצור שו"ע מערבי" ויישוב דעת רבי יוסף משאש זצ"ל בעניין זה.

זכרי'ה זרמתי

רב ומורה צדק בירושת"ו

שאלה:

שלום לרה"ג זכרי'ה זרמתי שליט"א, מספר שאלות בנושא עלייה לתורה, מפטיר וחזרת הש"ץ:

מלכתחילה מי שנקרא לעלות מפטיר צריך לקרוא את ההפטרה, אבל אם התברר שהוא לא יודע או לא רוצה לקרוא את ההפטרה ואפילו לא את הברכות למרות שניסינו לשכנע אותו, מה עושים?

תשובת הרב:

ראשית כל יש להקדים את דברי רבותינו מן המערב  וביניהם הריב"ש בעניין חיוב ההפטרה ע"י מי שנקרא או ביקש לעלות למפטיר.

ובכן איתא בדברי עט"ר הריב"ש במספר מקומות (סו"ס מ' וכן סי' לה' וסי' שכו'): וז"ל (סי' מ') "הוספת לשאול שמפטיר אחד קורא פסוק אחד והשני פסוק אחר וקורין אותה בדילוג וזה מנהג טעות כי המפטיר שקרא בתורה מפני כבוד התורה צריך שיקרא הוא כל ההפטרה".

זהו הכלל הראשון העולה מדבריו, שמפני כבוד התורה צריך שיקרא ההפטרה מי שקרא המפטיר, וכן הביא דבריו מרן הבית יוסף בחיבורו הארוך (סי' רפד).

ועוד איתא בשו"ת הריב"ש (סי' שכו) וז"ל "ומה שאמרת, שיש מקומות שנהגו, כשהמפטיר קטן, עומד גדול במקומו וקורא בתורה, והמפטיר קורא ההפטרה ואינו קורא בתורה. ואע"פ שצריך המפטיר לקרות בתורה, היינו משום כבוד התורה, והכא הא איכא כבוד התורה, כשנאמר: המפטיר אינו ראוי לתורה וקורא גדול במקומו. וזה הטעם אינו; דלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרות בתורה; כי שמא הגדול קרא לתוספת, ולעצמו, ולא בעד המפטיר, ואין כאן כבוד התורה. והמנהג ההוא אינו מנהג יפה בעיני. והמנהג היפה הוא: או במפטיר גדול, או שיקרא גדול בחובת היום ויפסיקו בקדיש, ויחזור הקטן המפטיר לקרות הפרשה ההיא, או שלשה פסוקים ממנה, משום כבוד התורה, ויכול לברך לפניה ולאחריה, מידי דהוה אברכות ההפטרה".

הנה עולים מדברי הריב"ש מנ"ע כלל נוסף על זה דלעיל,  שלעולם מי שקורא ההפטרה צריך לקרא בתורה תחילה, אחרת יקרא מנהג זה מנהג שאינו יפה, אך יתירה מזאת, ואף שלא נתקבל לכאורה מנהג זה בכל מקום כידוע, דיבר הריב"ש במקרה וקטן צריך לקרא את ההפטרה שטוב שהוא ויחזור יקרא מעט מן התורה, גם הכא משום כבוד התורה, אזי יוכל לברך לפניה ולאחריה.

ולמען האמ"ת רבו המקומות שנהגו כהריב"ש, אולם בב"י (סי' רפב) כתב וז"ל "ואנו לא ראינו מי שנהג כדברי הריב"ש אלא כמנהג אותם מקומות", וכ"כ בכנה"ג שלא ראה מי שנהג כהריב"ש.

אולם בברכי יוסף (ס' רפד או' ב' וג') שם איתא שבירושלים ועוד כן נהגו כהריב"ש, וכ"כ בס' נהר מצרים (הל' שבת סי' יז), שכן מנהג ירושלים ומצרים דוקא כדעת הריב"ש, להצריך שיקרא הקטן גם מן התורה שלא יהיה זה שקורא הפטרה מבלי שקרא מן התורה שאין זה כבודה.

עוד איתא בדברי הרמ"א (סי' רפד סעי' ד) שאם קראו למפטיר מי שאינו יודע לומר ההפטרה יכול אחר לאומרה, אבל לכתחילה אסור לעשות כן."

כל זה מיירי במציאות של דיעבד, שקראו למפטיר בחושבם שיודע גם לקרא ההפטרה, אך אם לאו ודאי שלא יעלה לכתחילה, ורק כאשר התברר שאינו יודע אזי יקום אחר תחתיו, כאמור לכתחילה לא יעשו כן, וזה ממש כדעת הריב"ש דלעיל, וכן איתא במג"א שכתב שהרמ"א בא לחוש לדבריו של הריב"ש.

אולם דע לך שהפר"מ כתב גם בזה, דאחר שעלה אחר תחתיו, אם יכול עכ"פ לומר מלה במלה כשמקרין אותו טוב יותר שהוא בעצמו שקרא בתורה לשם מפטיר, שהוא יאמר אח"כ ההפטרה וברכותיה.

ומש"כ חלק מהפוסקים (ח"א ובמש"ב סק"ח) שאם הוא יאמר כל הברכות והש"ץ יקרא ההפטרה, כמו שנוהגים במקומות שקורים ההפטרות מתוך נביאים הכתובים על קלף, מותר אף לכתחילה, כמו בספר תורה, שזה מברך ושליח צבור קורא, זה לא שייך לרוב מקומות בפרט אצל בני ספרד שאינם קוראים ההפטרה מתוך הקלף אלא מתוך חומש בעלמא, לכן נדמה שגם בזה אין להקל.

א"כ קם דינא דאין לתת לכתחילה לאדם לעלות למפטיר ביודעינו שאינו יודע לקרא ההפטרה, אולם אם כבר עלה או שמא אם הדבר יגרום למחלוקת, יש לחזור למנהג היפה של הריב"ש לבקש ממי שיקרא במקומו את ההפטרה שיקרא לכל הפחות ג' פסוקים מן המפטיר בלא ברכה, ובזה יצאנו לכל הדעות גם אחר הקדיש, וגדול כבוד התורה וכבוד הבריאות שדוחה לא תעשה שבה. ולא דיברתי חלילה בלאסור לקטן לעלות למפטיר ולהפטרה, כי זאת כבר כתבתי בעבר מפי ספרים וסופרים כולם מארצות האמ"ת, להמליץ ולחזק את המנהג הקדום הזה שזהו כבוד הקהל והתורה שקטן יעלה ויקרא לעיני כל, ואין לשנות, רק טוב שהקטן ילמד גם את המפטיר, הברכות וההפטרה, וטוב לו ולציבור.

בבה"ת,

זכרי'ה זרמתי

רב ומו"צ בירושלים

שאלה:

שלום לרה"ג זכרי'ה זרמתי שליט"א, מספר שאלות בנושא עלייה לתורה, מפטיר.

 1. מה הם התנאים כדי שכהן יוכל לעלות משלים או מפטיר לספר תורה? האם הדבר ניתן גם כאשר הוא הכהן היחידי בביה"כ?

2. שאלה דומה לקודמת לגבי הלוי.

תודה על תשובותיך והתייחסותך.

תשובת הרב:

שלום רב לאוהבי תורתך, תורת אמ"ת ואור של ברכה, לך ולכל הסובבים הודך.

אחר מחילה כדבעי על הזמן שלקח עד אשר זכיני ה' להגיע אל שאלותיך החשובות, אך מה שהלב חושק וכו'. ולשאלותיך שאלות חכם חצי תשובה בידך.

בעניין דין עליית כהן או לוי למפטיר או למשלים

הלוא ידעת שכהן הינו ראשון לכל דבר שבקדושה דכ' "וקדשתו", הכוונה שיפתח ראשון ושיברך ראשון וכו' אולם לעניין לקרוא בתורה ראשון בבית הכנסת תקנו זאת חז"ל גם משום דרכי שלום כי בזה אמרינן שאין הכהן והלוי יכולים למחול כדי שלא יבואו לידי מחלוקת, וכ"א יאמר אני גדול ואעלה ראשון.

והסדר המובחר לכתחילה הינו כהן, לוי וישראל, כדאיתא בש"ס דגיטין (נ"ט), וכן נפסק בשו"ע (סי' קלה' סעי' ג'). ואף שיש פלוגתא בדבר אם מדאורייתא אם לאו, רשב"י סובר, בניגוד לריב"ל בירושלמי, שסדר עליית כהן, לוי וישראל דאורייתא הוא, וכן נראה בהדיא בבלי שהסדר הוא דאורייתא, ואינו יכול למחול לכאורה משום תקנת חכמים ומפני דרכי שלום.{ויש ליישב עם מש"כ בהמשך בדברי האחרונים והמנהג להוציא כהן החוצה, אך לא כאן המקום}.

ואם אין כהן, קורא ישראל במקום, ולא יעלה לוי אחריו, שלא יאמרו הראשון כהן היה. אבל מדינא, דע לך שיכול לוי לעלות ראשון כדעת מרן הב"י בשם המהרי"ל, וזאת אף שלא נהגו זאת מחשש בעלמא ומחוסר ידיעה, כי ודאי לוי לא גרע מישראל, כש"כ אם מיירי בת"ח, דעדיף טפי על פני כולם.

ולא יעלה כהן אחר כהן, ולא לוי אחר לוי, גם הכא כדי שלא יאמרו שהראשון פגום היה, וכל זה איתא בגמרא דלעיל.

אולם הביא מרן השו"ע בשם רד"א (אמ"ה שנחשב בדברי פוסקי המערב כסמכות –על לכל ענייני התפילה, וכך העיד לא פעם מו"ר ר"ד אבן כליפא זצ"ל) שנהגו לקרא כהן אחר כהן בהפסק ישראל ביניהם, רק שיאמר הגבאי כאשר מעלה אותו כהן שני "אעפ"י שהוא כהן".

וה"ה לוי אחר לוי וישראל חוצץ ביניהם, וכן היא דעת רבי יהודה עייאש מאלג''ר בבית יהודה.

ובאמ"ת זהו הדין, שיכולים לעלות כהן ולוי בכל העליות שירצו אחר אשר כיבדו את תקנת חז"ל לעלות כהן, ולוי וישראל ראשון, אם אכן נוכחים בבית הכנסת כוהנים. כש"כ דיכולים לעלותם אחרונים או לעליית מפטיר ללא שום חשש, והטעם דליכא למיחש הכא לפגמו של ראשון בדבר זה, כי ידוע לצערנו הרב שאם הכהן הראשון היה פגום, כבר אחר עלייתו היו מוציאי הדיבה הנמצאים ומרחפים פעמים במקדשי מעט כבר מרננין אחריו לומר לגבאים שאינו כהן כשר, ולא היו ממתינים עד העליות האחרונות, ודי רמיזא וכו'.

רק כתב המג"א בשם כמה פוסקים, שלא יעלו כהן, ולוי ואחריהם כהן ויש שכן נהגו עפ"י הצורך.

לכן כתב מור"ם (סי' קל"ה סעי' ט') שמותר לעלות ג"כ למפטיר בכי האי גוונא, רק העיר בשם האגור די"א שאין לקרוא כהן או לוי למנין ז' אבל לאחר שנשלם המנין יכולים כן לקרוא לכהן או ללוי.

אולם בסוף דבריו הסתייג מעט, וכתב גם הכא דבשעת הדחק או במקום צורך יש בהחלט לסמוך על סברא ראשונה לעלותם גם בתוך ז'.

ואולי יש לומר שבדורנו, שמחשיבים את העליות האחרונות כחשובות יותר, ואף מוכרים אותם בדמים רבים, הדבר פשוט דמותר ללא פקפוק, כי זה כבודם של הכוהנים לעלותם אז, אם חפצים בכך.

ואומר לך שמש"כ הרמ"א לא רק לבני אשכנז כתב, כטעות הנפוצה אצל לומדי הקיצורים החדשים מעה"מ של תקופתנו, החוששים לדברי הרמ"א, גם כאשר אינו חולק על מרן אלא רק בא לפרשו, או אף פעמים לחזק את דבריו, כי לכלל ישראל דיבר מור"ם, ובאמת יכולין על סברא זו לסמוך בשעת הצורך כגון שמחה או אזכרה כדעתם של המתפללים, שאם לא ניתן להן לעלות למשלים וקדיש או למפטיר, יחשבו בליבם שלא כיבדו כדבעי את הנפטר, ויצא שכרינו בהפסדינו, כי תקנו זאת משום דרכי שלום וריב מדון עלה בידינו, ולא ידעו העם ולא יקבלו שהקדיש דסוף קה"ת רק בא לציין את סיום חובת היום, והוא אינו קדיש יתום או של אבלים, אלא חצי קדיש בעלמא שכל אחד יכול מדינא לאומרו, ואף  לדעתנו בלא אישור הורים שבחיים.

אם כן, הדין פשוט דאם יש כהן אחר, וכבר עלה ראשון ואחריו עפ"י המצוי לוי וישראל, דיכולים כוהנים או לויים אחרים לעלות למשלים או למפטיר וזה פשוט. ובכלל יש לציין דעת רב עמרם, וכן הוא המנהג הפשוט, דיכולים לקרוא כמה כוהנים שירצו, אחר אשר קראו כהן לוי וישראל, כל זה בתנאי שיפסיק ישראל ביניהם, וה"ה בלוים.

וכן איתא בערוך השולחן (או' כ'), שזו כוונת מרן הב"י שקבלנו את הוראותיו באמ"ת, דאין חשש בכגון זה לא על הכהן הראשון, ולא על האחרון, שיאמרו פגום הוא.
ואנו לא חוששים לדעת הלבוש, להצריך כל פעם לעלות חבילת כהן לוי וישראל כדי לעלותם באמצע או בסוף הז', כי לדעת פוסקים רבים מנו"כ השו"ע, דבריו ותנאיו תמוהים הם.

ומש"כ הרמ"א לעיל לדייק שמותר לעלות כהן או לוי במפטיר וכו' שאין לחוש לפגמו שהרי לא מזכיר את שמו, דבריו צריכים ביאור. ויש שרצו ליישב את דבריו בהמשך למש"כ מרן השו"ע שכהן העולה אחר כהן בהפסק ישראל, יעלוהו חזן באומרו "אעפ"י שהוא כהן". והכא כיון שעולה בסוף העליות אין צורך בכל זה, קל וחומר שלא יחששו לפגמו כי אינו נקרא בשמו.

וא"כ קם דינא, שמותר לכתחילה לתת לכהן או ללוי לעלות למפטיר או משלים אם כבר עלו כוהנים או לוים אחרים לחבילה ראשונה, וזה פשוט.

וכעת לשאלה אם אין כהן אחר, והוא הרוצה לעלות רק משלים או מפטיר או במקרה של לוי במקום שכהן כבר עלה ראשון, ואותו לוי אינו ורוצה לעלות אחריו, אלא למשלים או מפטיר, מה יהיה הדין?

איתא בכתבי מהר"י קילון (שורש ט') שאם אחד חושק תמורת אשר נדבנו לבו, לעלות ראשון במקום כהן (ואמ"ה והוא אינו מוחזק כת"ח שהיה קל יותר להתירו משום כבוד התורה), או שכהן קינא לעליה אחרת, או אף רוצה למחול על כבודו ולצאת מבהכ"נ, שיוכל ישראל לעלות במקומו, ולכאורה הכהן יעלה לעליה אחרת כדלעיל, ושרי.

ודע לך שמרן הב"י וגם המ"א (סק"ז) הביאו את דבריו, ומרן חלק עליו וכתב יתירה מזאת, דאם הכהן מוחל על כבודו כדי שהציבור יקיימו מנהגם, אין צורך שהכהן יצא מבהכ"נ, כי לא מצינו שהכהן צריך לצאת מבהכ"נ אלא דוקא לעניין נשיאת כפיים, משום שיש בה כידוע ג' מצות עשה, אחת על כל פסוק ופסוק.

וכן הסכים לדבריו הפר"ח (אמ"ה והוא נחשב בעיני פוסקים רבים כמרא דאתרא בירושלים וכן קיבלתי מרבה של העיר העתיקה הרה"ג נבנצל שליט"א),  וכן מעין זה כתב מרן החיד"א בבכר"י (או' ה'), שבחג השבועות נוהגים לעלות את הרב ראשון וכו', ולדעתי אין הבדל בין שבועות לשאר שבתות השנה, העיקר כדעת מור"ם דלעיל שיהיה צורך כל שהוא, כגון הזכרה או כהן קטן שרוצה לקרוא מפטיר וכו'.

אולם גם החוששים למנהג זה שלא לעלות כהן ראשון אלא ישראל, חוששין בעיקר משום שהוא יכול להוות מכשול בפני עמי ארצות שילזלו בכבוד הכוהנים, ויבואו לבזותם שלא לקרא אותם ראשון גם כשאר רצונם בכך, אך בענייננו אין חשש שכזה, כי הלוא זה הכהן עצמו מוחל על זכותו לעלות ראשון כדי להעדיף עליה אחרת החשובה יותר כרצונו.  

יתירה מזאת, איתא בדברי המהרי"ק דלעיל שפעם אחת לא רצה הכהן לצאת כדי לתת לישראל לעלות ראשון כי קנה את העליה כמנהגם, וחייבוהו ע"י השלטון לצאת, והמהרי"ק הצדיק זה המנהג באומרו כי ברצון הכהנים נקבע וכו' כש"כ בנדון דידן שזהו רצון הכהן עצמו שלא לעלות ראשון, שמותר לעלותו אחרת.

גם בספר חיי אדם (כלל כא) כתב שאין נוהגים לקרא לכהן או לוי למנין ז' אפילו ע"י הפסק ישראל, אבל אחר אשר נשלם המניין יכולים לקרוא כגון לאחרון או למפטיר, ואף כתב שמותר לקרוא לכהן אחר כהן לאחרון ולמפטיר משמע בלא הפסק ביניהם, רק באומרם "אעפ"י שהוא כהן", וה"ה ללוי.

אם כן גם הכא קם דינא, דאם יש כהן (או לוי) יחיד המתעקש, ויש עמו סיבה טובה המהווה צורך כגון הזכרה וכדו' או כהן קט' הרוצה לקרוא את ההפטרה וזה כבוד הקהל, או שרוצה לומר קדיש דוקא או מפטיר כדעתו וכמנהגו, הרי שאין איסור לעלותו אחר מנין ז', ואין צורך לקראותו בשם וגם לא לומר "אעפ"י שהוא כהן או לוי". 

כל זה כתבתי במקום שלא יבואו ע"י כך לידי מחלוקת או שלא יפגעו בדרכי שלום כי זו תוקף תקנת חז"ל, אך אם ישמעו בקולנו, רק אחר אשר יעלו כהנים ולוים אחרים בחבילה ראשונה, יהיה מותר בשופי לעלותם למשלים ולמפטיר, והכל בעיני מורה הוראה במקום אם ישמעו בקולו, וטוב להם.

בבה"ת,

זכרי'ה זרמתי