השאלות: לכבוד הרב שלום רב! ראשית ישר כוח רב על האתר הנפלא. מס' שאלות דחופות לפסח
אודה לתשובת הרב הדחופה. בברכת שבוע טוב
.1האם מותר לשמור בבית קמח (באריזה סגורה ובמקום יבש) כדי שאפשר יהיהלעשות מופלטות במוצאי החג? שמעתי פעם שמכיוון שהקמח אינו חמץ אין איסורבזה. מה דעת הרב בעניין?
תשובת הרב:
לדעתנו הקלה אין להחזיק כלל קמח בבית, יתרה מזאת דעתי היא שאין מכירת חמץ מועילה לחמץ בעין וגם לא לקמח לא שמור, יש לשורפם ערב פסח עם החמץ. ובעניין המימונא אם לא ימצא קמח בצאת החג אחר המתנה של די זמן כדי לבצע רכישה חוזרת של החמץ שנמכר ולא ביטול המכירה, טוב לעשותה בדברים הכשרים לפסח וכדאי הוא אסור חמור של חמץ בפסח בעונשו כרת וכן איסור של חמץ שעבר עליו הפסח האסור בהנאה, לדחות את מנהגי המתוקים של ערב הימומנא.
2.ראיתי באתר הרב שיש בעיה עם מצה עשירה ("מומלץ לא לאכול"). האם בכל מקרה היא מותרת מעיקר הדין או שעלי להפסיק לאכלה?
תשובת הרב:
לא אתכחש ואומר שלדעתי יש להימנע כלל מלאכול המכונה בימינו "מצה עשירה" ובכגון זה "עוגות כשרות לפסח" העשויים מקמח לפסח ולא מקמח מצה הנילושים במי פירות וביצים, ויש לשרוף אותם עם החמץ. וסיבות רבות לכך שאין דוחק ערבי פסחים מאפשרים לי לפורטם כי רבים הם, בין השאר כיון שיש חשש שמא נתערבב מים עם מי הפרות והם ממהרים להחמיץ עוד יותר.
ודע לך שאבותינו אשר נהגו לאכול מצה עשירה, עשו זאת עם מי פירות טבעיים ללא חשש מים שסחטו בעצמם ולא ביץ או אכוהול תעשייתי!
3.האם מותר לבני קהילות האמ"ת לאכול חומוס בפסח? כמובן שהשאלה רק על חומוס עליו מופיעה תווית הכשר מרבנות מוסמכת לפסח השנה.
תשובת הרב:
כן ופרסמתי תשובה בנדון באתר, ולא חוששים למשחקי מילים שאין בהם בסיס הלכתי מובהק ומוציאים לע"ז על בני עדתנו על לא עוול בכפם, וזה בניגוד לאורז שאסור בספח ואין להתירו בשום אופן. בעניין זה הזכיר לי עוד היום יד"נ הרה"ג א.א אדרי נ"י בעל ילקוט שמ"ש שגם מרן הגר"ש משאש זצ"ל אשר לועג על מי שמחמיר בחומוס מפני שמו!
.4מה יעשה אדם ובביתו בקבוקי וויסקי (שמחירם רב מאוד) ולא הצליח להיפטרמהם לפני הפסח? מכיוון שהוויסקי חמץ גמור הוא, האם מועילה לו מכירת החמץשיעשה?
תשובת הרב:
שאלה נכונה, ורק בעניין זה שבאמ"ת ניתן לומר שיש בו הפסד מרובה, בפרט עם הבקבוק סגור ולא ניתן לסיימו בסיום מסכת בכורות, אזי מועילה מכירת חמץ, אך יש להקפיד להחסנו בחדר נפרד שאין לנו גישה אליו למכור אותם הבקבוקים במכירת חמץ אמיתית בפני ת"ח ולפרט את מקום החמץ, לציין את הכתובת וכו' ולבצע קניין המעיד על גמירות דעת בעניין המכירה. אך הגר"ד שלוש שליט"א רבה של נתני'ה ת"ו גם לצורך זה אינו מוכן למכור חמץ בעין ורומז שעדיף לשתותו בעולם הזה מלשומרו לעולם שאינו כולו טוב, וזו דעתו לחומרה ואפשר.
בברכת התורה ושנזכה לאכול מן הפסחים ומן הזבחים בהר בית מקדשינו במהרה, אמן
א) כפי שאשר הבנתי נהגו בצפון אפריקה בכלל ובאלגיר בפרטלאסור קטניות יבשות. האם זה נכון?
זה נכון, אך אומר אני שהמציאות של הגזירה השתנתה בכן שבימינו שיטת היבוש והפרדת היצור התעשייתי אינו נותן מקום כלל לחשש חמץ, לכן אין לחשוש לכאורה לגזירה זו, ובודאי לא לגזירת הקטניות שאינה שייכת לבני ספרד.
וזה שונה מגזירת האורז שלא ניתן להתירה כלל, גם לא ע"י התרת נדרים, ובני המערב אינם אוכלים אורז גם בארץ.
ב) מה נכלל בכלל קטניות יבשות בהם נהגואיסור?
עיין לעיל, ולא כל הקהילות החמירו בדבר, ולא בכל הקטניות היבשות עיין מנהגי יהדות אוהרן, ולדעתנו ניתן להתיר זאת בלא התרה כאמור, כי אין זה נכלל בחומרת אבותינו דאז ואין גוזרים גזירה על הגזירה המקורית.
ג) מה דין "הטחינה" בפסח על פי הנחה זו?
הוא הדין הטחינה בפסח 'הכשרה לפסח' דמותר, ומאותו טעם הרוצה לאכול חומוס לא יחשוש למשחק המילים "חומוס-חמץ", כי אין רוח חכמים נוחה עם אמונות כאלו, ורק האורז לא יאכל, בין השאר כיון שהוא דומה בבישולו לחיטה ועיין משכתבתי באריכות בספרי "הוד יוסף חי" בעניין זה.
ד) האם לאלו שלא אוכליםקטניות ולצורך העניין חומוס בכלל ובשימורים בפרט מותר להחזיק בפסח מצרכיםאלו?
אם מיירי באשכנזים, עליהם למכור אותם במכירת חמץ, אם מיירי במערביים ובכל זאת ברצונם להחמיר בדבר, פשוט דניתן להחזיקם בבית כי דע לך שמנהג יהודי אלגי'ר לאכול אורז ביום השמיני של פסח כדעת רבי יהודה עייאש זיע"א, כי הוא רק יום שני של גלויות מספק, ויש ספק ספקא לקולא, והנה אף שודאי אסור לאכול חמץ ביום השמיני בחו"ל, הוציאו את האורז שלא אכלו שבעת ימים כיון שלא מכרו אותו עם החמץ.
השאלה: לכבוד הרב יש לי כמה שאלות בתודה מראש! מה הדין לאדם שרוצה לברך על ההלל בראש חדש כדעת רבותינו הקדושים אך כלל הציבור לא מברך (למרות שהם ספרדים)?
תשובת הרב:
לא כל המכנים את עצמם "ספרדים" הם אכן באמ"ת כאלה, ורבים מעדות המזרח סוברים בטעות שמנהגיהם מנהגי ספרד הם ולא וכן הוא.
בכל מקרה בן קהילות האמ"ת ישתדל בכל כוחו להתפלל עם מנין של יוצאי עדתו, בפרט בראשי חודשים, ואם לא ימצא, אזי טוב להתפלל במנין של אשכנזים, לשמוע או אף לברך את הברכה עימהם.
כל זאת אמרתי כי רוב הפוסקים סוברים שבכגון זה יחיד לא יברך, אך למחול על הכל ורק לומר פרקי תהילים בעלמא החל מ"הללו י'ה" בלא ברכת "לקרא את הלל", אין זה שבח אמיתי לה' על שנתן לנו את ראשי חודשים וכו'.
מרן השו"ע לא אסר לברך בר"ח על ההלל לקהילות ספרד שלמות בעלו ארצה, וזה פשוט.
השאלה:
שנה שעברה בחג הפסח קיימנו סעודת חג ביום ומישהו מהמשפחה הרטיב מצותוכשאני באתי לאכול אבי אסר עלי ואמר לי שאנו לא נוהגים לאכול מצות רטובות. אציין שאנו מרוקאים האם יש סמך לאיסור הזה?
תודה ומחילה.
תשובת הרב:
קשה לי להשיב לך על כך, כי מה אומר ומה אעשה, אם אפסוק כדעת כל הפוסקים המערביים אשר לא חששו למצה שרויה כלל וכלל, הרי תסתור את דברי אביך שיח', ואם לא אשיב לך דבר אמ"ת, אכשל בנאמר ביחזקאל כב' "כוהניה חמסו תורתי" ופרש"י שם וז"ל עליהם היה להוכיח ולהורות ולהודיע חוק ומשפט ולא עשו הרי זה חמס שחמסוה מן הצריכים ללמוד. רק אומר לך שמרן הגר"ש משאש זצ"ל חזר על היתר הדבר בהסבמתו ותשובתו לידידי הרב משה הררי נ"י בעל מקראי קודש, וגם ציין שם שאין אנו אשכנזים בפסח פרט לדין חומרת האורז וזה ידוע דאין להתירו לבני המערב פרט לתוניסאים שנהגו היתר כמבואר.
השאלה: שלום, ראיתי מנהג להגביה את הזרוע בסדר ב-ובזרוע נטויה וגם בפיסקא פסח זה. מה דעת הרב על זה ?
תשובת הרב:
שלום רב בערבי פסחים,
אף שאני נמנה עם הנמנעים מלכנות מנהג ממנהגי ישראל כמנהג "טעות", נדמה שיש להימנע בכגון זה מלהגביה את הזרוע שלא יהיה מחזי כאוכל וכו' שחוטי חוץ.
לאור חומרת הדבר, חכמים על כך מנדים כדאיתא במסכת פסחים דף נג עמ' א'.
לי ידוע שאבותינו ורבותינו מנוחתן עדן לא עשו כן בזרוע, בניגוד לשאר חלקי הסדר, ואף היו מזהירים את המסובים ודורשים על כך שאמרינן "פסח זה" ולא מגביהים, כי לא זכינו להקריבו באמ"ת, ורק זכר לקרבן פסח הוי, ואעפ"כ נזהרו והיזהרו, וטוב עשו.
כבוד הרב, שלום רב!
ברצוני לשאול את הרב בעיניין ציחצוח השיניים בשבת, האם חכמי אמ"ת גילו את דעתם בעיניין?
תשובת הרב:
שלום רב,
כיון שאלה זו נידונית באחד המאמרים אשר בע"ה בקרוב יוצא לאור הנני מקדים את פרסומו דרך שאלתך.
בבה"ת,
זכרי'ה זרמתי
רב ומו"צ
(מתוך שו"ת תשובות מערביות- זכרי'ה זרמתי תשס"ט)
אקדים ואומר שנחלקו האחרונים בעניין ההיתר לצחצח בשבת ויש האוסרים בכלל (עיין שככ"ה פרק י"ד הלכה לד'), הן מצד המנהג והן מחשש שמא יוציא דם אם רגיל בכך בחול.
ויש המקילים אם האדם מרגיש בזה צער בתנאי שידע שאינו מוציא דם ולא אמרינן בזה פ"ר דלא נח"ל.
ויש האוסרים במשחת שיניים (משום ממרח וי"א נולד) ורק במי פה ויש אף המקילים במשחת שיניים.
ולמי שסמוך על המקילים ורבים הם, השאלה האם מותר לשטוף את המברשת לאחר השימוש משום מכין משבת לחול.
יש לדעת שנחלקו בנושא זה הפוסקים, האם בכגון זה איסור הדחת כלים בשבת כמכין לחול הוא משום נראה כמתקן (מתקן מנא – מכה בפטיש). וזו נראה דעת המאירי וכן דעת הרמב"ם, ברם דעת רוב הראשונים כדעת הראב"ד שהאיסור אינו משום מתקן אלא משום שמכין וטורח בשבת לחול וכן היא דעת רש"י, המ"מ והר"ן.
ובענין האם יש איסור לשטוף את המברשת אחר השימוש משום מכין משבת לחול או אחר, חקרתי כפי שידי משגת וראיתי אוסרים, וטעמם ומקורם לא התברר לי כל צרכם, ועיין בדבר זה שו"ת יביע אומר (ח"ד סי' ל').
ולאחר שהתיר להשתמש לפום דינא במשחת שיניים בשבת ולדעתו אין בזה משום ממרח ולא משום נולד ולא משום רפואה וכו' הוסיף וז"ל "אך יש להיזהר שלא לרחוץ המברשת אחר כלותו לשפשף בה שיניו".
ולא פירש על מה למה. וכן שלא כדרכו בקודש, לא ציין מי הם הסוברים כך. והנה הגם ששכ"ה נמשך אחריו וזאת למרות שהוא בעצמו אוסר השימוש כלל וז"ל "נוהגים שלא לצחצח את השיניים, אפילו בלי משחה וכו'".
ובהערותיו שם כתב (הערה צה) "וע"ש ביב"א הנ"ל דאין לשטוף את המבשרת אחר השימוש", ונזהר גם הוא מלכתוב שטעם האיסור הוא מפני שמכין משבת לחול.
ברם ראיתי את אשר כתב הרה"ג רבי משה לוי בספרו מנוחת אהבה (ח"ג פ"כ ה"י) וז"ל "מותר בשבת לצחצח שיניים במשחת שיניים וכו' ומ"מ אסור להדיח את המברשת אחר הצחצוח אם אין בדעתו לצחצח בה שיניו עוד באותה שבת". והוסיף וגילה דעתו בהערותיו (הערה 36) וז"ל "משום שנמצא מכין משבת לחול ועיין עוד בח"א פרק יא סעיף ד'".
והלוא שם עיינתי וז"ל "אסור להדיח כלים בשבת אם אינו צריך להשתמש בהם בשבת רק לאחר השבת, אבל אם צריך להשתמש בהם בשבת מותר להדיחם אם אין לו כלים אחרים וכו' אבל כלי שתייה דהיינו כוסות מותר להדיח שאין זמן קבוע לשתיה וכל היום ראוי לשתות בהם".
א"כ בנדון לדעת בעל מנוחת אהבה זצ"ל יש לומר שהאיסור הוא מצד מכין משבת לחול, ברם בדבר שאין הזמן קבוע כגון כוסות וכו', יכול להדיח שמא יצטרך בשבת.
וכן איתא בספר העיתים (סי' קצ"ג) שם הטעם של היתר שטיפת הכוסות הוא משום שאין קבע לשתייה.
ואמנם ראיתי באותו ספר מנוחת אהבה גם את אשר כתב (ח"א פי"א י"ב) וז"ל "איסור מכין משבת לחול שייך דוקא כשטורח בסיום ותיקון דברים שונים לצורך חול, אבל טירחה שאין בה הכנה ותיקון, מותרת אפי' לצורך חול".
והוכיח זאת מדין קיפול טליתות בשבת על אשר החמיר המרדכי בשם הראבי"ה לקפל טליתות שלנו בשבת שלא כסדר קיפולן הראשון אעפ"י שאין צריך להם באותה שבת (וכן איתא מרן השו"ע סימן שב' סעיף ג') וז"ל המנוחת אהבה (הערות 38) "ולכאורה מה בכך שמקפל שלא כסדר, סוף סוף הרי הוא טורח לצרוך חול וצריך לומר שטירחא בלא שום תיקון והכנה אינה אסורה אפי' לצורך חול" עכ"ל שם באריכות.
ואומר אני שמנהגינו לקפל את הטלית כדרך קיפולו הראשון ולא חוששין, וכן כתבתי בעלוני שו"ת תורת אמ"ת ובאתר, מפי ספרים וסופרים וביניהם אחרונים הרה"ג רבי שלום משאש רבה של ירושת"ו והרה"ג רבי י. מאמן לשעבר רבה של נהרי'ה מחבר שו"ת עמק יהושע.
ובאמ"ת דבר זה נכון לדעת מרן השו"ע שאינו מחייב לקפל במוצ"ש ולהחזיר לקיפולו הראשון. וא"כ למסקנתו שם כל דבר שאין שום תיקון והכנה רק טירחא בעלמא לצורך חול, מותר.
אמת שנשאל הגרב"צ בספרו אור לציון (ח"ב פרק לה' סעיף ו') האם מותר לצחצח שיניים במברשת ומשחת שיניים בשבת ואסר להשתמש במשחת שיניים ורק במי פה התיר (שלא כהיב"א הנ"ל) ושם בהערות (הערה ו') כתבו "ויזהר שלא לנקות את המברשת בגמר השימוש, שהרי מכין משבת לחול, אא"כ בדעתו לצחצח שוב בשבת זו, שאז מותר לנקותה, ומ"מ יזהר שלא ילחץ בידו על המברשת, משום חשש איסור סחיטה". (ואף שיש להסתפק בסיפא דדבריו האם שייך סחיטה בחוטי ניילון ובדבר שאינו בולע וכבר דנו בזה האחרונים ורבים אינם חוששים), הרי שגילה דעתו שהחשש משום מכין משבת לחול שלא כדברי היב"ע, אך התיר אם דעתו לצחצח שוב, ובאמת נ"ל דסתם אדם אינו קובע זמן לצחצח שיניים וכאשר מרגיש צער או אי נוחות כל שהיא הולך ומצחצח ומסיר ריח רע מהפה, ואינו תולה זאת לא בזמן ולא בסעודה אף לא בסעודה שלישית, ולא דומה לשטיפת כלים אלא יותר לשטיפת כוסות.
ברם יש להעיר את אשר הקדים בנו של המחבר הנ"ל שאין ללמוד הלכה למעשה בספר זה אלא מן הדברים הנמצאים בגוף התשובה ובגוף התשובה לא דיבר. (עיין הקדמה ח"ב).
עוד ראיתי באג"מ (או"ח ח"א סימן קיב) וז"ל "ובדבר לנקות שיניים בשבת ויו"ט עם 'טוט פעיסט' (משחת שניים) פשוט דאסור שהוא ממחק ובלא טוט פעיסט המיוחד מותר שהוא כמו רחיצת שאר אבר אחד אבל ישטוף רק בצונן. ואת 'הבראש' טוב שלא ללכלך במים קודם הניקוי מחשש סחיטה בשער, ואחר הניקוי לא ירחץ את 'הבראש' אף שלא בשפשוף שאין שם סחיטה משום שאין לו צורך שוב היום ואין לרחוץ בשביל מחר."
א"כ מוכרח לשיטת האג"מ שבמציאות בה שוב לא יהיה שימוש בשבת, אין לרחוץ, שמראה שעושה זאת בשביל חול, הא במתכוון עוד להשתמש לא מקרי מכין.
ויתירה מזאת ראיתי בילק"י (ח"ד סי' שכ"ו ססי"ג) את אשר העתיק את לשון מור אביו ביב"א הנ"ל, ואף הוא נשמר מלתת טעם של מכין משבת לחול וז"ל (עיין הערה כז') "וכן הוא ביביע אומר הנ"ל ובנראה שהוא מטעם כיבוס המברשת, דשם כתב להתיר להשתמש במברשת בעת צחצוח השיניים וכתב דמה שנותן מים על המברשת אין לחוש בזה משום כיבוס, דכיון שמסתמא מניחה במקום נקי והמברשת נקיה, אין לחוש בה משום כיבוס וכו' אבל לאחר הצחצוח שהמברשת אינה נקיה, אין הכי נמי יש לחוש בזה להסוברים דגם איכא משום כיבוס וכו' ודוקא בעת השפשוף השיניים התיר שם ולא חשש משום סחיטה בשער דאסורה מדרבנן, משום דהוה ליה פסיק רישה דלא איכפת ליה בדרבנן" ,עכ"ל.
ועל דברי האור לציון הנ"ל העיר בילק"י וז"ל "כל שאין הדבר ניכר שעושה לצורך הכנה, ואין בזה טירחה מרובה, ורגילים לעשותו מבלי לחשוב על התועלת שבעשייתו, ליכא בזה איסור הכנה, וא"כ הוא הדין הכא, דמצד הכנה שמא אין לחוש בזה. ובפרט כשהמברשת מונחת במטבח ויש בזה משום כבוד הבריות לנקותה." עכ"ל.
ואנו נטען יתירה מזה, שהרי התירו לחצוץ את שיניו בקיסם המיוחד לכך וכו' משום גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, בפרט במקום שנחשב לו לגנאי כדאיתא בש"ס דביצה לג,א, וכן בשבת פא, וכן איתא בושו"ע ס' שכב ובמג"א סק"ד.
עוד ראיתי בשו"ת עטרת פז- זביחי (ח"א כרך א' סימן יב') וז"ל "עפ"י מש"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי סא') דכל איסור ההכנה משבת לחול הוא דוקא באם כוונת העושה להרוויח הזמן שלא יטרח לעשות פעולה זו בימי חול כמו הדחת כלים או הצעת המיטה וכדו' אבל במקום שאם לא יעשה פעולה זו יופסד הדבר לא גזרו",עכ"ל.
וברור שאין השוטף את המברשת מתכון להרוויח זמן הרי בזמן מועט עושה זאת, ברם אין ספק שלהשאירה כמות שהיא מלוכלכת, יש משום בזיון והפסד לו ולאחרים ובזה לא גזרו.
עוד יש לציין שלדעת המג"א והמחה"ש (ר"ס תכג') אפילו דבר שאינו מלאכה אלא טירחא בלבד אסור להכין משבת לחול או ליו"ט.
ומלשונם נדייק שהדבר אסור בתנאי שהדבר יקרא "טרחה" אף מועטת, ושטיפה זו אינה נקראת טרחה אלא הרגל וזה דומה לעושה דבר שאינו מתכוון שאינו נקרא מכין משבת לחול (עיין שו"ת חלקת יעקב או"ח סימן ק"ז).
לאחר זמן הגיע לידי העלון של הראשל"צ מרדכי אליהו קול אליהו (מס' 323) ה' ישלוח לו ר"ש, וז"ל בנדון "אולם יש אפשרות לשטוף ביום שבת בבוקר וכו' ובלבד שיתכוון שוב בשבת לנקות את שיניו וכיון שזה לצורך אותו יום מותר." עכ"ל.
העולה מן האמור דמותר לשטוף את המברשת בשבת לאחר גמר שימושה ואין זה נקרא מכין משבת לחול כיון שאין זו טירחה אלא הרגל, ואינו מתקן שום דבר, וגדול כבוד הבריאות שדוחה לא תעשה, ובדרבנן היא אם בכלל, ויכול לכוון שמא יצטרך לה באותה שבת. אך אחר הסעודה שלישית זה יהיה דומה להיתר שטיפת כוסות כל השבת שלא קבעו זמן לשימושן. ואין לחוש לכביסה לא בשימושה ולא בשטיפתה, וגם לא חוששין לסחיטה. ואם ירצה להחמיר על עצמו לא ישטוף אותהבחוזקה אלא בנחת תחת המים בלא ללחוץ עליה ובזה תע"ב. ובעניין שימוש משחת שיניים נהגנו אנו להחמיר משום ממרח ובמי פה מורים להיתר וטוב להם.
שלום לכבוד הרב שעושה חיל בשמירת מסורתינו היקרה
רציתי לשאול מה דעתו של הרב בנוגע לתכלת בציצית ובאותו נושא שיטת הקשירה בתכלת
אשמח לקבל תשובה מפי הרב תודה רבה
תשובת הרב:
שלום רב ואור ברכת חודש אדר עליכם ועל כל הסובבים הודכם,
השבנו למספר שאלות באתר בנושא זה ואולם מוכן אני לחזור לטעון את מה שאמרו בפניי פוסקי הדור בעניין זה, הלוא הם כב'' מו"ר הגאון רבי שלום משאש זצ"ל, וכן הראשל"צ לשעבר הרה"ג רבי מרדכי אליהו רפ"ש, שמאחר ולא הוכח דבר בעניין התכלת, למרות כל הפירסומים וכל הספרים שיצאו מאז נידון מחדש הדבר, הטלת פתיל תכלת מספק אינו מעלה או מוריד, אך מנגד יש לחוש לאיסור יהירות בעניין זה. הלוא רובם ככל גדולי חכמי ישראל אינם לובשים עד היום טלית גדול או קל וחומר קטן עם פתיל תכלת מספק, ולא טובים אנו מהם, ולא מרבותינו ע"ה אשר לא החמירו בדבר. והכלל הנקוט אצלי תמיד, מאז עמדתי על דעתי, הוא שאין אני נוהג חומרה שלא נהגו אבותיי ורבותיי, שמא יהיה בו משום לועג לרש על הראשונים וכו'.
אך לא אמרתי לאסור למי שחפץ בדבר, אולם אין אני מסכים שיקשרו דבר זה למסורת אבותינו בארצות האמ"ת אשר לא ראו ולא שמעו על כך וזו הוכחה.
מכאן לשאלתך בעניין שיטת הקשירה שלא בתכלת, והיא כפי שפסקנו בעבר עפ"י חשבון יו"ד קאי' וא"ו קאי', הן בטלית גדול והן בקטן, עיין שם.
וה' יזכנו להחזיר בעתו ובזמנו את מצות תכלת דאורייתא ללא ספק וללא חשש כבוד חכמים שליט"א ואלה אשר מנוחתם עדן.
ראיתי אחרי רואי בעוברי דרך הילוך בין בתרי האתר דברי הרב המורה ביציקת מים חמים לתוך קדירה העומדת על האש לערות ישירות ממיחם המים אל הקדירה בלא הפסק כלי, שאלתי היא האם טעמו משום חזרה או שדעתו משום העילוי בין כלי שני לראשון, נפק"מ למי שאינו חושש לאיסור חזרה על גבי פלטה חשמלית?
תשובת הרב:
שלום רב ואור ברכה,
1.החשש העיקרי הינו אכן משום העלת המים הנשפכים מכלי שני לראשון.
2. הגר"ש משאש זצ"ל כידוע סבר שיש לחוש לדין "חזרה" וכן לדין "מחזי" בכל הנוגע לפלטה של שבת אולם החומרה דלעיל לענ"ד נכונה גם אם כיסה את הפלטה בנייר אלומיניאום.
3. נכון שרוב ראשוני המערב סברו אז דאין בישול אחר בישול גם לח, אך מתקופת האחרונים החלו להחמיר בדבר, וכן אנו אחריהם.
שלום לרב
מה טעמו של הרב שלום משאש זצ"ל שהוא פסק לענות "ברוך וברוך שמו על ברכה שרוצים לצאת בה ע"י חובה?
האם מותר להפיץ ולפרסם פסק הלכה של הרב לשומעי לקחו לקראת פורים המשמש ובא?
תשובת הרב:
שלום רב ואור ברכה,
1.כידוע מרן הגר"ש משאש חיזק את מנהג הזה במספר רב של תשובות בספריו ועיין בשמ"ש ומגן ח"ב סי' לד', לה, לו, לז וח"ג סי' לג'.
2. שורש המנהג לענות ברוך הוא וב"ש הוא מדברי הטוב בסימן קכ"ד שם מעיד שגם אביו הרא"ש וגם סבו הק' ר' יחיאל נהגו לענות לכל ברכה שהיו שומעים. ואל נשכל בענין זה שהרא"ש ובעיקר הטוב הפכו להיות בהגיעם לספרד מגרמניה מגדולי מעצבי הפסיקה הספרדית מתקופת הראשונים לכל הדורות אחריהם.
3.בספר חסידים )פרק לח או' יז') שם מוזכר שיש לראות במדרש קדמון את שורש ויסוד המנהג מבחינת "הבו גודל לא'להינו" בפר' "האזינו" או שמא "גדלו לה' איתי" ,קרי כאשר אני מברך אתם תוסיפו לשמו בלענות בהב"ש.
4. גם הגאון מוילנה בהגהות הגר"א על שו"ע מגלה את דעתו ששורש המנהג אינו רק מנהג הראשונים והרא"ש בראשם, אלא כעין מה שהעיד לעיל ספר החסידים על הפסוק בפר' האזינו, וכן יש ללמוד מגמרא דיומא (לז,א(.
5. השל"ה הקדוש רצה שכל אב יילמד את בנו לענות לכל ברכה בהב"ש, וכן אנו בני המערב נוהגים אחריו.
6. יש להזכיר שמרן השו"ע בסי' קכד סעי' ה' לא חילק בחיובו לענות בהב"ש בין ברכה שיוצאים בה י"ח אם לאו, ולכולן יש לענות בהב"ש לדעתו.
7.בין הפוסקים האחרונים המהר"ם שק, החתם סופר, הפר"ח וכאמור הגר"א, כו"ע סוברים שיש לענות לכל ברכה, וכן העיד בספר מעשה רוקח שכן הוא המנהג בכל קהילות ספרד כפי שנהג מהר"י אבוהב.
8. גם מרן החיד"א בספרו יוסף אומץ סי' ע' או' ג', אחר אשר שקל את דעת אלה האוסרים לענות בהב"ש משום חשש להפסק בכוונת הברכה, הסיק הוא להלכה שאינו הוא רואה כל סיבה מוצדקת לבטל את המנהג העתיק והמבוסס הלזה.
9. עוד דע לך, שכב' כתב הגאון ר' עמרם אבורביה בספרו נתיבי עם על מנהגי עיר הקודש ירושלים, וגם הוא העיד שכן הוא מנהג חכמי העיר דאז, ושלא ניתן לבטלו בנקל.
10. ר' חיים פאלגי מגדולי פוסקי תורקיה מכריז בספרו חיים לראש, שיש להזהיר את הציבור שכן יענו לכל ברכה בהב"ש, ובספרו לב חיים סי' קח' חוזר ומבקש לחזק את המנהג הנפוץ הזה.
11. גם הבא"ח בספרו שו"ת רב פעלים ח"ב סי' לז' מתנגד לשינוי מטבע האמירה של בהב"ש באומרו שהוא שייך למנהג קדום של הראשונים כמוזכר בדברי הטוב, ואין לשנותו כי עפ"י תורת אר"י ז"ל יש לכוון באמירתו כוונות מיוחדות ליודעי ח"ן.
12. מנהגי כל מקובלי מרוקו כפי שהעיד אביו של הבבא סלה ע"ה בספרו יפה שעה סי' יט', היה לענות לכל ברכה בכוונה גדולה בהב"ש, וכן הבאתי בספרי דברי שלום ואמ"ת על הלכות פורים ומגילה עמ' 33 בעניין עדות הבבא סלה זיע"א מפי הגאון הראשל"צ רבי מרדכי אליהו שליט"א, שחייב אותו לענות לכל ברכה, כולל זו שיוצאים בה י"ח, עיין שם בספרי על הלכות פורים.
12. כך גם פוסק רבי ברוך טולדאנו בקיצשו"ע שלו, וכן מהרי"י חזן בספרו יחווה דעת, וכן ציין שכן הוא מנהגי עיר ספרו במרוקו הרב דוד עובדיה בספרו נהגו העם או' יג'.
13. אולם דע לך שגם בשו"ת יביע אומר ח"ח סי' כב' העיד שכך ראה המנהג בקהילות יוצאי מרוקו בירושלים עיין שם. ומשום כך לא היה מוכן הגר"ש משאש לוותר בנושא זה משום חשיבות כבוד ה' הנאמר באמירה עיין מש"כ בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ב סי' לד.
14. גם רבי משה כלפון הכהן מג'רבה לא ראה צורך בלבטל את המנהג הנהוג בעירו כפי שכתב בספרו ברית כהונה תורת המנהגים-שבת, וכן בשו"ת שואל ונשאל ח"א סי' כה. וכך גם העיד בפניי בע"פ ובכתב בסידורו עוד אבינו חי, רבי לוי נחום שליט"א ראש קהילות לוב בארץ שכן הוא מנהג קהילתו.
15. אמנן ניסו בעבר להשתמש בדברי רבי יהודה עייאש, גדול אחרוני עיר אלגי'ר, בספרו מטה יהודה סי' קכד' או' ד', אשר חשש שמא תוך כדי אמירת בהב"ש בחזרת הש"ץ, יפסידו העונים ולא יאמרו אמן החשובה יותר. ואני הקט' כבר תירצתי את דבריו בנושא זה והעולה מדבריי בכמה מקומות הוא שהמהר"י עייאש לא התכוון כלל לאסור זאת אלא רק להזהיר כי כן נהגו בעירו, ואכן יש על הש"ץ להמתין שהציבור יענה בהב"ש כדי שיוכל להמשיך בברכה הבאה, וזה די והותר וכדי לא לבטל את המנהג.
16. בין מקובלי אלגי'ר, יש לציין שרבי אברהם טוביאנה כתב בסידורו עפ"י כוונות האר"י בשם המדרש רבה שהרוצה לבטל את המנהג הקד' הזה חייב נידו'!
סיכומו של דבר וזה פשוט, מנהג כל קהילות ספרד ואמ"ת בפרט לענות לכל ברכה ששומעים בהב"ש, בין שיוצאים בה בין שלא, בפרט בברכת הקידוש בשבת, ברכת המגילה בפורים, ברכת התורה בפרשת זכור, שנתפס שם יד המבטלים יותר, ושם יש להחזיר עטרה ליושנה בהן דווקא.
ולא מו"ר רבי שלום משאש זצ"ל "פסק מטעמו שלו" לענות בהב"ש אלא כל חבורת הפוסקים דלעיל, רק בזכותו החלה "מלחמת מצוה" של תורה להחזיר את מעוות, כן יוכל לתקון.
לשאלתך, מותר להפיץ פסק זה ברבים ובבתי כסניות של עדתנו, והלואי וישמעו בקולי וישכנו בטח בזכות שמו הגדול המתגדל עוד באמירת בהב"ש,
2. הרב השיב שמנהג יהדות המערב לבחור בנוסח ההשכבה המקובל בסידורי הספרדים העתיקים קרי הגיסרה הארוכה וציין הרב הי"ו שלא חששו חכמי אמ"ת לחששו של האר"י ז"ל בעניין זה כי "אין אחר המנהג כלום".
1)מה דעת רבותינו בנוגע לשירות לאומי לבנות האם חייבות לעשות או לאו? (כידוע שהרב עוזיאל והרב הרצוג הרבנים הראשיים יצאו נגד) מה דעת הרב יוסף והרב שלום משאש?
לא זכור לי שהרבנים משאש זיע"א כתבו או פרסמו בעניין זה ואף שאין ברצוי לחדש דבר שלא נכתב, את דעתי אגלה לך והיא שיש להימנע מלשלוח בת שאינה נשואה לשירות לאומי במסגרות בהן יש גברים נשואים אם לאו ויש להעדיף שירות לאומי אחר הנישואים בדאפשר. וכל זה משום ענייני צניעות וכבוד בת מלך כי לא עושים מצוה שבא לידי חשש עבירה דפריצות וכו', ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.
2) בשנת השמיטה להעדיף היתר מכירה על יבול נוכרי ומה הכי טוב היתר מכירה או אוצר בי"ד.
אוצר בה"ד עדיף על פני כולם, היתר מכירה אחריו, אין שום הידור ביבול נוכרי והוא שווה או פחות מהודר מהיתר מכירה כי הוא מחליש את חקלאי א"י, וזה בניגוד לרוח מצות שביעית דאורייתא 'וחי אחיך עמך', קל וחומר כאשר מיירי בחשש מחבלים החוגגים בשנת השמיטה ומכפילים את שטחי החקלאות שלהם בא"י על מנת לספק ל"מחמירים" הקונים מהם, ואין איסור גדול של 'לא תחנם' קרי 'לא תתן להם חניה קרקע' ממעשה זה, וה' הטוב יכפר על אלה הנוהגים חומרה שבא לידי קולא.
3) האם הספרדים יכולים לסמוך על עוף רבנות בלבד האם מולחים אותו כדת כי שמעתי שמולחים אותו רק מבחוץ ולא מבפנים?
נדמה שהנך מתכון לחומרת בעל הבא"ח המחייב מליחה כאשר העוף חתוך לשתיים, וזה חומרה שלא מוזכרת בגדולי האחרונים ובודאי כול הכשרים הידועים והמובהקים מולחים מבפנים כי אי אפשר בלא זה כשם שא"א בלא שימוש שמלח בנוני. לכן יש לסמוך על הכשר מובהק של רבנות מקומית ושל הרבנות הראשית לישראל בענייני כשרות, כשרות העוף ובשר. ולמען האמ"ת לא ידעתי מהו הכשר 'עוף חלק' כי ידוע דלא שייך ליה מושג זה, וכל הנ"מ בין ההכשרים הוא בעיקר קצב השחיטה, ואין זה מצדיק משום 'חזרת עטרה ליושנה', נתינת הכיס לכל מיני הכשרים ובדצ"ים למיניהם. עוף תנובה למהדרין מספק רמת כשרות נאותה גם ליהודי ספרדי.
4) האם אפשר לאכול כבד אווז שפוטם מה דעת חכמי המערב בנושא?
עיין מש"כ בספרי 'הס כל בשר' על הלכות שחיטת וכשרות הבשר גם במערב, ובעניין זה את הערת הרה"ג רבי יעקב אריאל שליט"א רבה של ר"ג בהסכמתו לספר, וסיכום הדברים שטוב להחמיר שלא לאכול משום צער בעל חיים דאורייתא, ועוד חששות רבות לפני השחיטה, ולא ראיתי מחכמי המערב שדברו בזה כי לא הגיע דבר זה אליהם, אך מחומרת הלכותיהם בענייני שחיטה נשמע שטוב להחמיר.
5) האם אפשר לסמוך על סברת הרמ"א שמתיר בישולי עכו"ם רק אם היהודי הדליק האש ותו לא?
כבר השבתי בחלק הלועזי של האתר בעניין זה באריכות ולמען דוברי לה"ק אחזור ואומר שאין להקל בבית בעניין זה עם עוזרות שאינן יהודיות כי זו מהות הגזירה של חז"ל שלא נתחתן בם וזה בעיקר אפשרי בבית פרטי, אולם אומר לך שדעתי כדעת ידידי הגר"א אברג'ל הי"ו בשו"ת דברות אליהו ח"ו שיש ודאי לסמוך על דברי הרמ"א בכל הקשור לאספקת אוכל באופן תעשייתי או אף באולמות שמחה גדולות, ואין בדבר זה לדעתי שום הידור ואף ניתן להקל גם לספרדים כדעת מור"ם, ואין לחשוש כי לא נכללה מציאות זו בגזירי חז"ל כאשר גזרו על בישולי עכו"ם ביתיים.
6) האם בסרדינים ואנשובי יש בעייתי בישולי עכו"ם האם הם עולים על שולחן מלכים בכלל?
לדעתי עולים גם עולים על שולחן מלכים אך מסיבת דלעיל יש להקל כדעת הרמ"א גם לספרדים כאמור.
